תיאורית הצרכים של מאסלו מציגה את הצרכים האנושיים כפרמידה - הגשמה של רמה תחתונה בפרמידה תאפשר חתירה להגשמה הרמה הבאה אחריה. הפרמידה מחולקת לצרכי חסך (כמו מזון) ולצרכי גדילה (כמו יצירתיות). מבנה הפרמידה בא לתאר שכמות האנשים הנמצאים בכל שלב הולך וקטן ורק מעטים יגיעו לקצה - מימוש הצרכים העליוניים ביותר. ישנה ביקורת רבה כלפי התיאוריה והיא הוכחה כלא מדויקת בתיאור החוויה האנושית.
תן ביס (או סיבוס) הוא אחד מתענוגות ההייטק הידועים. כרטיס שמשולם על ידי החברה (לפחות בחלקו) ומאפשר להזמין אוכל ממגוון מסעדות. בעצם, דרך התן ביס, המעסיק ממלא את הצורך הבסיסי, כפי שתואר על ידי מאסלו - הצורך הפיזיולוגי במזון. כך, לכאורה, הוא מאפשר לעובד לעלות לשלב הבא בהתפתחות - לצורך העניין, העובד פנוי להביא יצירתיות לעבודה כי הוא לא מוטרד מעניין המזון.
השאלה ״מה נזמין היום בתן ביס?״ קיבלה מקום של כבוד בבדיחות סטייל ״צרות בהייטק״. העיסוק בהזמנה מראש, ברצון לטעום מכל מה שיש לאזור להציע מבחינה קולינרית, מתן ביקורת מסעדות על השירות, מערכת היחסים המורכבת עם השליחים וכו׳ הם נושאים שעולים באופן תדיר בקבוצות של עובדי הייטק למיניהם וכמובן במסדרונות של מקומות העבודה. מה שמעלה תהייה לגבי התיאוריה של מאסלו - האם באמת מפנה התן ביס מקום למימוש צרכים גבוהים יותר כמו משמעות?