חלק מהסיפור שמעצבן בקוד לגאסי זה העובדה שאנחנו לרוב ״יורשים״ אותו, ובעצם לא כתבנו אותו בעצמנו. לכן, כשאנחנו מנסים לצלול פנימה ולעבוד איתו, אנחנו יכולים להתקל במצבים מתסכלים בהם אנחנו לא מבינים למה לעזאזל כתבו ככה? או מה בכלל הפונקציה הזו אמורה לעשות? והכי חשוב - למה אין תיעוד???
בדומה לכך, אפשר לחשוב על המושג העברה בין דורית. מושג זה מתאר את ״הירושה״ ביחסי הורים-ילדים ובכלל ביחסים בין אישיים. או במילים אחרות, הקשר שחווינו כילדים, עובר בירושה לילדינו ומשתחזר כאשר אנחנו נהיים הורים, לרוב באופן לא מודע.
אחד המאמרים המרכזיים בתחום, נכתב על ידי פרופ׳ סלמה פרייברג ונקרא ״רוחות בחדר הילדים״ (Ghosts in the nursery). במאמר היא מתארת שרוחות מן העבר (מהילדות שלנו), שאנחנו לא מודעים אליהם, נמצאים בהורות שלנו. הרוחות הן, באופן פשטני, פגיעות שחווינו בילדות המוקדמת ולא יכלו לעבור עיבוד נפשי. ככל שנוכל לעבד אותם בגיל מאוחר יותר, נוכל להמנע מלשחזר את אותן פגיעות. או במילותיה היפות של פרייברג - "רק כשיישמע בכיין של האימהות, הן (האמהות) תוכלנה לשמוע את בכיו של ילדן".
אז איך זה מתקשר? בעצם כל עוד אין תיעוד, אנחנו לא יכולים להבין למה הקוד נכתב כמו שנכתב וחווים תיסכול ביכולת שלנו לכתוב קוד חדש שעובד עם הקוד הישן, אך מפתח אותו למקומות חדשים. ברגע שיש תיעוד, או בהקבלה לעולם הנפש - ברגע שמתבצע עיבוד של חוויות אלו, אפשר להבין טוב יותר מה קרה בעבר (בקוד שירשנו או בדפוסים שירשנו), ומשם לבנות משהו חדש.