רקורסיה היא פונקציה שקוראת לעצמה עד לתנאי עצירה (ללא תנאי עצירה, מדובר ברקורסיה אין סופית). נסביר באמצעות דוגמה קלאסית - חישוב עצרת (זוכרים מה זה עצרת? 4!=1*2*3*4). הפונקציה תקרא לעצמה עד לתנאי העצירה - עצרת של 0 שווה 1 - ואז תסתמך על תוצאות כל שלב כדי להחזיר את התוצאה הרצויה (דוגמה בתמונות).
ואיך זה קשור לקול פנימי? במובן מסויים אפשר לדמיין איך בגיל מאוד מאוד צעיר, נגיד כשלמדנו ללכת, נוצר בתוכנו קול פנימי בסיסי שמתפקד כמו מן תנאי עצירה. הקול הזה יכול להיות ״אם אתה נופל, תקום ותנסה שוב״ או ״ברור שאתה נופל, זה מה שתמיד יקרה לך״. ובעצם, בכל מיני מצבי חיים שדומים ל״נפילה״, נגיד פיטורים מהעבודה, אנחנו קוראים לפונקציה שמזכירה לנו איך התמודדנו עם הנפילה האחרונה, והיא קוראת לנפילה האחרונה לפניה וכך הלאה, עד שאנחנו מגיעים לנפילה הראשונה שחווינו ובה נוצר הקול הפנימי וממנה אנחנו מסיקים גם על הנפילה הנוכחית.
או כמו שאמר ויקטור חסון בגבעת חלפון: ״מר חסון, אם המצרים באים, מה אתה עושה? -- מה שעשינו ב־56'. מה... מה עשיתם ב־56'? --"מה שעשינו ב־48',אין יותר טוב מזה, בטח!. ומה עשיתם ב־48'? --שלושים שנה, לך תזכור״ <<זה תנאי העצירה של ויקטור חסון.
מעניין לנסות לחשוב מה ״תנאי העצירה״ שלנו בכל מיני פונקציות של החיים, אותם תנאי עצירה שמאפשרים לנו לצאת מהלופ של עצמנו, והאם הם מביאים לתוצאה רצויה?